מיכל ביטרמן, מנכ"לית The Natural Step ישראל, בפינה הכלכלית של התוכנית 'על המשמר' עם לינוי בר-גפן

טקסט הפינה בגרסה מורחבת:

מכירים את זה שאתם צריכים לקנות וילון לאמבטיה, אז קפצתם ממש בקטנה לקניון?

על הדרך ראיתם מבצע של שתי חולצות במחיר אחת אז קניתם. וגם כמה עגבניות ומצרכים

ליתר בטחון, שלא יחסר. ומשחק חדש לילד, כי כל השלושים שיש לו, כבר משעממים אותו. שעה אחר כך אתם מחוץ לקניון עם חמש שקיות ופחות שש מאות שקלים בחשבון. והכל בגלל … וילון לאמבטיה.

זה קורה לכולנו.

מה קורה אח״כ למצרכים שקניתם? חלק ייאכלו, חלק יישכחו במקרר וסביר שיימצאו עצמם מושלכים לפח בתוך כמה ימים. ומה עם החולצה? תילבש בערך שבע פעמים עד שיימאס לכם, או שייווצר בה חור, ואז תעבירו אותה לויצ״ו, אבל גם שם כבר לא צריך את כל הבגדים, זה בייחוד טוב למצפון. והמשחק של הילד ישעמם אותו מהר מאד.

אנחנו קונים בזול, משתמשים וזורקים בלי לחשוב פעמיים! תרבות הצריכה הזאת פוגעת לא רק במי שצריך היה לייצר את המוצרים הזולים האלה, לעתים בתנאי עבדות קשים, לא רק בחשבון הבנק שלנו או במקום האחסון בבית, לא רק באיכות נמוכה של מוצרים ותחושה תמידית שאין לנו מספיק, לא רק בבזבוז משאבי טבע יקרים, התרבות הזו גם מטביעה אותנו בזבל. המון זבל.

איפה הבעיה? שאנחנו עיוורים לזה! לצריכה המוגזמת, לאיכות הנמוכה, לפסולת המצטברת, לנזק האקולוגי, למחיר היקר שאנחנו משלמים.

עם יד על הלב – כמה פסולת אתם חושבים שאתם מייצרים? של בגדים? אריזות? מוצרי חשמל? ניירות? מזון?

הישראלי הממוצע מייצר שש מאות וחמישה עשר קילוגרם של זבל בשנה, לעומת חמש מאות קילוגרם לאדם בממוצע במדינות ה OECD. אם נאסוף את מה שכולנו ביחד זורקים בכֹל שנה, נוכל לבנות אלף בנייני מגורים בני עשר קומות. אתם קולטים? נפח הזבל שלנו בכל שנה שווה בגודלו לעיר חדשה בישראל, בגודלה של רמת גן. מטורף, לא?

אבל מהזבל שלנו אף אחד לא בונה שום דבר. הוא מוטמן באדמה, מזהם אותה, את המים ואת האוויר, גונב מאיתנו שטחים פתוחים יקרים ומוריד את מחירי הנדל"ן באזור.

וזה לא תמיד היה ככה! בשנות ה 50 ייצרנו כשליש מכמות הזבל של היום, והמוצרים שימשו אותנו לזמן ארוך פי שניים. אז מה השתנה? הצפת השוק במוצרים זולים, זמינים, שמתוכננים מראש להחזיק מעמד משך זמן מוגבל, ותחושת שפע שהובילה אותנו לבולמוס קניות.

עכשיו… כשהבנו שמדובר בבעיה עצומה – איך מטפלים בה? רמז, אני לא מדברת על מחזור. זה אומנם חשוב וטוב, ותמשיכו למחזר, אבל זה רק פתרון קצה, כמו כדור להורדת חום שלא מטפל במחלה עצמה. ואגב, המחזור בישראל נעשה באחוזים נמוכים מאד ביחס לעולם! כדי להבריא באמת, צריך פתרון משולב שמתחיל בצמצום הצריכה מראש, הפקת אנרגיה מפסולת, שימוש חוזר בחומרי גלם, וצמצום הטמנה.

לרשויות ממש זול לזרוק זבל. סכום היטל ההטמנה בישראל נמוך בחמש מאות אחוזים לעומת הנהוג במדינות המפותחות. חמש מאות אחוזים! זאת פשוט מדיניות מעוותת. מצד אחד קניות קלות ומצד שני זבל זול. עד שלא יהפכו את השלכת הפסולת לפעולה יקרה, יעלו את היטלי ההטמנה ויאמצו תכנית אסטרטגית ארוכת טווח לטיפול בפסולת, המעודדת הפחתה במקור – ומעוגנת בחוק – שום דבר לא ישתנה כאן.

ובינתיים, עד שהממשלה והעיריות תרמנה את הכפפה, והעסקים ישלמו בהתאם למה שהם משליכים, אל תתפתו למבצעי אחד פלוס אחד, חפשו מוצרים איכותיים, ובפעם הבאה שאתם הולכים לקניון לקנות וילון לאמבטיה – קנו רק וילון לאמבטיה.

 

מכירים את זה שאתם צריכים לקנות וילון לאמבטיה, אז קפצתם ממש בקטנה לקניון?

על הדרך ראיתם מבצע של שתי חולצות במחיר אחת אז קניתם. וגם כמה עגבניות ומצרכים

ליתר בטחון, שלא יחסר. ומשחק חדש לילד, כי כל השלושים שיש לו, כבר משעממים אותו. שעה אחר כך אתם מחוץ לקניון עם חמש שקיות ופחות שש מאות שקלים בחשבון. והכל בגלל … וילון לאמבטיה.

זה קורה לכולנו.

מה קורה אח״כ למצרכים שקניתם? חלק ייאכלו, חלק יישכחו במקרר וסביר שיימצאו עצמם מושלכים לפח בתוך כמה ימים. ומה עם החולצה? תילבש בערך שבע פעמים עד שיימאס לכם, או שייווצר בה חור, ואז תעבירו אותה לויצ״ו, אבל גם שם כבר לא צריך את כל הבגדים, זה בייחוד טוב למצפון. והמשחק של הילד ישעמם אותו מהר מאד.

אנחנו קונים בזול, משתמשים וזורקים בלי לחשוב פעמיים! תרבות הצריכה הזאת פוגעת לא רק במי שצריך היה לייצר את המוצרים הזולים האלה, לעתים בתנאי עבדות קשים, לא רק בחשבון הבנק שלנו או במקום האחסון בבית, לא רק באיכות נמוכה של מוצרים ותחושה תמידית שאין לנו מספיק, לא רק בבזבוז משאבי טבע יקרים, התרבות הזו גם מטביעה אותנו בזבל. המון זבל.

איפה הבעיה? שאנחנו עיוורים לזה! לצריכה המוגזמת, לאיכות הנמוכה, לפסולת המצטברת, לנזק האקולוגי, למחיר היקר שאנחנו משלמים.

עם יד על הלב – כמה פסולת אתם חושבים שאתם מייצרים? של בגדים? אריזות? מוצרי חשמל? ניירות? מזון?

הישראלי הממוצע מייצר שש מאות וחמישה עשר קילוגרם של זבל בשנה, לעומת חמש מאות קילוגרם לאדם בממוצע במדינות ה OECD. אם נאסוף את מה שכולנו ביחד זורקים בכֹל שנה, נוכל לבנות אלף בנייני מגורים בני עשר קומות. אתם קולטים? נפח הזבל שלנו בכל שנה שווה בגודלו לעיר חדשה בישראל, בגודלה של רמת גן. מטורף, לא?

אבל מהזבל שלנו אף אחד לא בונה שום דבר. הוא מוטמן באדמה, מזהם אותה, את המים ואת האוויר, גונב מאיתנו שטחים פתוחים יקרים ומוריד את מחירי הנדל"ן באזור.

וזה לא תמיד היה ככה! בשנות ה 50 ייצרנו כשליש מכמות הזבל של היום, והמוצרים שימשו אותנו לזמן ארוך פי שניים. אז מה השתנה? הצפת השוק במוצרים זולים, זמינים, שמתוכננים מראש להחזיק מעמד משך זמן מוגבל, ותחושת שפע שהובילה אותנו לבולמוס קניות.

עכשיו… כשהבנו שמדובר בבעיה עצומה – איך מטפלים בה? רמז, אני לא מדברת על מחזור. זה אומנם חשוב וטוב, ותמשיכו למחזר, אבל זה רק פתרון קצה, כמו כדור להורדת חום שלא מטפל במחלה עצמה. ואגב, המחזור בישראל נעשה באחוזים נמוכים מאד ביחס לעולם! כדי להבריא באמת, צריך פתרון משולב שמתחיל בצמצום הצריכה מראש, הפקת אנרגיה מפסולת, שימוש חוזר בחומרי גלם, וצמצום הטמנה.

לרשויות ממש זול לזרוק זבל. סכום היטל ההטמנה בישראל נמוך בחמש מאות אחוזים לעומת הנהוג במדינות המפותחות. חמש מאות אחוזים! זאת פשוט מדיניות מעוותת. מצד אחד קניות קלות ומצד שני זבל זול. עד שלא יהפכו את השלכת הפסולת לפעולה יקרה, יעלו את היטלי ההטמנה ויאמצו תכנית אסטרטגית ארוכת טווח לטיפול בפסולת, המעודדת הפחתה במקור – ומעוגנת בחוק – שום דבר לא ישתנה כאן.

ובינתיים, עד שהממשלה והעיריות תרמנה את הכפפה, והעסקים ישלמו בהתאם למה שהם משליכים, אל תתפתו למבצעי אחד פלוס אחד, חפשו מוצרים איכותיים, ובפעם הבאה שאתם הולכים לקניון לקנות וילון לאמבטיה – קנו רק וילון לאמבטיה.

נגישות